ישראל אוהבת להתפאר בקשריו הקרובים עם ממשל טראמפ בארה"ב, כפי שמעידים למשל הנשיא טראמפ שוכנע להצטרף להתקפה על איראן. אולם בתוכנית התעריפים בארה"ב, ישראל לא קיבלה שום טיפול מועדף, לא בתוצאה ולא במשא ומתן שקדמו לה.
כמעט עד הרגע האחרון, ממשלת ישראל האמינה כי התעריף ביצוא ישראלי לארה"ב יהיה 10%, בהתאם לתעריף הזמני שהוטל לפני מספר חודשים, מה שהיה מעניק לישראל יתרון על מדינות אחרות. התקווה ההיא התאדה לילה, עם ההכרזה בוושינגטון על התעריפים על כל שותף לסחר בארה"ב. לאכזבה הגדולה של האחראים למשא ומתן עם ארה"ב – היועץ הכלכלי של ראש הממשלה בנימין נתניהו, פרופ 'אבי סימון, שר האוצר בצלל סמוטרץ', ושר הכלכלה והתעשייה ניר ברקט – התעריף על היצוא הישראלי נקבע ל -15%.
לא רק המספר הסופי, אלא גם הדרך בה נקבע עולה כי האמריקאים לא ממש שקלו את ישראל בחישוביהם. טראמפ הצהיר כי למדינות בהן יש לארה"ב גירעון סחר שלא הגיע להסכם סחר חדש יוטל עליהן אוטומטית תעריף של 15%. ישראל היא אחת מאותן מדינות. אך מדוע לא נחתם הסכם סחר בין המדינות?
ישראל הציעה לארה"ב הטבות סחר רבות בדיונים הראשונים. למעשה, כמעט כל הפרטים הושלמו. לא היו פערים אמיתיים בין המדינות, לפחות לא בשיחות ברמה המקצועית. חתימת הסכם סחר הייתה מביאה את ישראל לתעריף המבקש של 10%, אך לפני שלב החתימה, האמריקנים נעלמו לפתע. מקורות ישראלים אומרים כי לא היה אף אחד שאיתו לחתום על ההסכם.
המשא ומתן לא היה דומה לשום דבר שישראל ידעה עד כה עם ארה"ב – לא עקבית, לא קוהרנטית ולא ברורה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו היה המנהיג העולמי הראשון שהלך לבית הלבן כדי לדון בתעריפים עם הנשיא טראמפ, לאחר שהאחרון הודיע על תוכניתו העולמית באפריל. נתניהו הבטיח בשידור חי לכל העולם שישראל תבטל את כל התעריפים ביבוא ארה"ב. ההבטחה לא הוחזקה במלואה, בגלל הלחץ של הלובי של החקלאים הישראלים, שדרש הגנה על תוצרת מקומית. אבל ישראל חזרה לאמריקאים עם הצעה נדיבה עוד יותר: המדינה תסבסד את רכישת החיטה היקרה מארה"ב.
האמריקאים ניצלו את ההזדמנות ולחצו על עמיתיהם הישראלים לסיים במהירות את ההסדר שהציע שר החקלאות אבי דיכטר. משרד האוצר התנגד, אך נתניהו החליט, והורה על עמידה במשאלות האמריקאים. בסופו של דבר, ההסכם לא נחתם ולא בגלל הצד הישראלי.
מדוע בסופו של דבר האם ארה"ב עיכבה חתימת חתימת הסכם שהיה מצמצם משמעותית את התעריף ביצוא ישראלי? נראה כי השיקולים לא היו כלכליים, ובוודאי לא היו בידי צוותי המשא ומתן. בסופו של דבר, תוכנית התעריפים היא גם כלי של מדיניות חוץ, מנוף שטראמפ משתמש בו כדי ללחוץ על ממשלות ברחבי העולם להיכנס אליו בעניינים שונים. במקרה של ישראל, ההקשר הדחוף ביותר הוא הרצון של טראמפ לסיים את המלחמה ברצועת עזה ולהגיע להסכמה עם חמאס על חזרתם של בני ערובה ישראלים. זה עדיין לא קרה, וגם – מחובר או לא – אין הסכם סחר.
עדיין יש תקווה שהתמונה תשתנה וכי התעריף יופחת בהמשך, כאשר נחתם הסכם. אך ברגע שהתעריפים החדשים נכנסים לתוקף ומוחלים על יצואנים ישראלים, יהיה קשה יותר להפוך אותם.
התעריף יהיה 10% בבריטניה, 15% על האיחוד האירופי, דרום קוריאה ויפן, ו -25% על הודו, כעונש על מה שטראמפ רואה כמדיניות סחר לא הוגנת ועל רכישות נשק ואנרגיה הודיות מרוסיה. קנדה נענשה גם היא, עם תעריף של 35%.
דובר משרד האוצר אמר כי "התעריף שנקבע על ידי ארה"ב לישראל הוא בשיעור הנמוך יותר עבור מדינות בהן יש לארה"ב גירעון סחר, והוא נמוך מהשיעור שנקבע לישראל ב -2 באפריל (17%). הכללת ישראל בקבוצה זו משקפת את הדיאלוג החיובי בין ישראל לבין הממשל האמריקני. שיחות אלה נמשכות עם תצוגה בהשגת הסכם מקיף."
פורסם על ידי גלובס, ישראל חדשות עסקיות – en.globes.co.il – ב -1 באוגוסט 2025.
© זכויות יוצרים של מו"ל גלובס Itonut (1983) בע"מ, 2025.
